פסיפס קולינרי מרגש

עטיפת פלפלים לפייסבוקמתי בפעם האחרונה קראתם ביקורת חיובית במוסף "ספרים" של "הארץ"?

הנה היא. הביקורת של הדס ריבק לרומן "פלפל חריף לארוחת בוקר",שיצא בהוצאת כנפיים וכתר, בתרגומה של אורלי מזור יובל (ובסוף יש גם מבצע מיוחד):

אם לא מחשיבים בדיחות מהסיטקום "איך פגשתי את אמא", שלעגו לשמנוניותו של האוכל במינסוטה, נראה שהמטבח של המערב התיכון לא טבע את חותמו בתרבות האמריקאית. את החוף המזרחי, למשל, מייצגים "צרבת" של נורה אפרון ו"שום וספירים" הלא מוערך מספיק של רות ריישל, שהיתה מבקרת המסעדות של העיתון "ניו יורק טיימס". החוף המערבי מיוצג בקולנוע, בין היתר, על ידי "דרכים צדדיות", שעוסק במסע של שני גברים בדרך היין של קליפורניה. אין פלא, אם כך, שכשאנחנו חושבים על קולינריה במערב התיכון, התמונה שמצטיירת במוחנו היא בעיקר של מנות חיוורות ושמנוניות שהמהגרים הסקנדינבים הביאו לאזור. לוטפיסק, למשל: מאכל מדג לבן מיובש ומומלח.

מנות מושמצות של לוטפיסק פותחות את ספר הביכורים של הסופר האמריקאי ג'יי ריאן סטראדל, "פלפל חריף לארוחת בוקר", או בשמו המקורי והנאמן יותר לעלילה — ״מטבחים של המערב התיכון" (Kitchens of the Great Midwest). כמשתמע, הספר מציב במרכזו את המורשת הקולינרית של האזור: "בצהרי יום אחד בדצמבר 1971 שברה דורותי סיבורג מדולות שבמינסוטה את מפרק הירך כשנפלה על הקרח בדרכה לתיבת הדואר, וקטעה בכך את שרשרת האספקה של דג הלוטפיסק לארוחות החגיגיות של ימי ראשון שלפני חג המולד בכנסייה הלותרנית סיינט אולף".

התקרית המצערת היא ראשיתה של שרשרת אירועים, שבסופו של דבר מביאה להולדתה של אווה תורוולד, גיבורת הספר, בתם של אב שף ואם סומלייה, שטרגדיה פקדה את משפחתה. סטראדל עוקב אחריה במשך שלושה עשורים, שבהם היא נהפכת מתינוקת שאביה מקריא לה מתכונים ומתקין לה ארוחות שאינן מתאימות בהכרח לתינוקת בת שלושה חודשים לצעירה יוצאת דופן שמתמודדת עם עוני ומצוקה. בבגרותה היא אחת השפיות המבוקשות ביותר בארצות הברית. כדי לאכול ארוחה שבישלה צריך לשלם 5,000 דולר ולהמתין בתור ארבע שנים.

הלוטפיסק המצחין במטבח מהמערכה הראשונה מופיע בצלחת במערכה השמינית: הספר בנוי משמונה פרקים. שבעת הראשונים נקראים בשמות של מאכלים, כולם ציוני דרך בחייה של אווה וכולם מופיעים באופן כזה או אחר בפרק השמיני והאחרון, "הארוחה". חלק מהפרקים משובצים מתכונים וכל אחד מהם מסופר מנקודת מבט שונה. את זו של אווה אנחנו פוגשים רק בפרק השני, שם היא ילדה בת 11 גדולת גוף, שמגדלת בביתה פלפלים חריפים וסובלת מהתעללות מצד חבריה לבית הספר: "'היי, ביגפוט, אני מדבר אלייך', אמר צ'אד גרבק, כדורגלן שרירי וטיפש מהכיתה שלה. אווה הסבה את ראשה והביטה החוצה דרך החלון, אבל הוא משך בכוח את האוזנייה מאוזנה השמאלית ולחש לתוכה: 'ביגפוט, ביגפוט, ביגפוט'".

התבגרותה שלֿ אווה מתווכת מבעד לעיניהן של דמויות אחרות. חלקן קרובות אליה, כמו אביה או בת דודתה, וחלקן הן רק הערת שוליים (קצרה או ארוכה) בסיפור החיים שלה. חלקן אוהבות אותה, או רוצות להרשים אותה, אחרות מקנאות בה ויש כאלה שכלל אינן מכירות אותה. לכל אחת מהדמויות יש יחס שונה לאוכל: בראק היא ספורטאית שסופרת קלוריות בכפייתיות; ג'ורדי הוא גבר צעיר שיוצא לצוד איילים; אוקטביה המפונקת והתחרותית מאשימה את אווה בכל מה שהשתבש בחייה וכל שאיפתה היא להכין את המנה הכי מוצלחת במועדון הארוחות של יום א'; ופאט, חברת הכנסייה הלותרנית, היא אלופת דיר לייק בחיתוכיות.

ככל שאווה מתפתחת מבחינה מקצועית, כך היא פחות נוכחת בסיפור — כמו שף שמתווה מדיניות וקובע אילו מנות יוגשו במסעדה, אבל בפועל אינו תמיד מבשל ורק דואג שהמנות יוכנו בהתאם לרצונו. סטראדל יוצר כך לא רק פסיפס קולינרי של האזור — ממזללות של אכול כפי יכולתך ועד מלונות מעוצבים וארוחות יקרות בטבע — אלא גם פסיפס אנושי של המערב התיכון. כל אחת מהדמויות בספר היא בעלת רקע סוציו־אקונומי שונה, הן שייכות לקבוצות גיל שונות וסטראדל מדלג בקלילות לא רק בין המגדרים שלהן, אלא גם בין עשורים ובין אופנות קולינריות. המחבר יודע שאוכל הוא גם זיכרון ושטעמי ילדות יכולים לעצב את מי שאנחנו (כפי שמוכיחה הגיבורה שלו). מתוך ההבנה הזאת הספר כתוב ברגש, עם המון הומור ואהבה לאוכל ועוד יותר אהבה לדמויות. האהבה הזאת עוברת גם אל הקוראים, כך שקשה עד בלתי אפשרי שלא לחבב את אווה תורוולד.

ניכר גם שסטראדל בקיא בסצינה שעליה הוא כותב. נראה שהוא מכיר את עולם המסעדנות על בוריו: את העובדים הזוטרים שמשתכרים אל צרור נקוב, שחלקם אפילו אינם מקבלים שכר, את האגו השברירי של השפים הגדולים ואת האישיות הבלתי נסבלת של חלקם. כל אלה זוכים לייצוג. כיליד מינסוטה הוא רוחש כבוד למטבח של האזור, אבל גם אינו מסתיר את הבוז שהוא חש כלפי טרנדים חולפים. הוא לועג לסצינת האוכל ההיפסטרית, לאנשים שמתייחסים בכבוד לחומרי הגלם אבל נוהגים בגסות בבני אדם או לאלה המכנים את עצמם "פודיז" ומתנשאים על סביבתם, או משקיעים הון תועפות במנות זעירות המוגשות במסעדות יוקרה. כך הוא מתאר, לדוגמה, את המשתתפים בארוחת הערב היוקרתית שמבשלת אווה תורוולד בסוף הספר: "מי־סון ומאן־הי התנדנדו שניהם קדימה ואחורה בכיסאותיהם וייבבו; רוס ואלי זיעזע את השולחן באגרופיו וצרח, 'איזה חוסר צדק! איזה חוסר צדק!'"

הצדק מופיע בסיום הספר. חלק מהשאלות שצצו לאורך העלילה נפתרות, חלק מהדמויות סוגרות מעגל ואילו לאחרות לא נמצא פתרון וגורלן מזכיר תבשיל שמכניסים בלילה לתנור, ולא ממש ברור מה טעם וצורה יהיו לו בבוקר. זה אולי לא יהיה טעים, לוטפיסק אינה בהכרח מנה שמתאימה לכל אחד, אבל לפחות מטבחי המערב התיכון של ארצות הברית קיבלו מקום של כבוד על מדף הספרים, וחובבי הספרות הקולינרית יכולים להיות מרוצים ביצירה הכיפית הזאת.

לרכישה במבצע מיוחד מאתר הוצאת כתר ב-49 שקל בלבד. אפשר גם להשיג בכל חנויות ורשתות הספרים, במבצעים הרגילים.

מודעות פרסומת